<h1>—וצ"ע</h1>
<h2>דף מה:</h2>
רבי יעקב. אמורא סתם הנזכר בגמרא דידן, תלמיד לרבי יוחנן היה. כדאיתא בפרק א' דסוכה הלכה חבילי קש. דגרסינן התם [סוכה י"ב ע"א] אמר רבי יעקב שמעית מיניה דרבי יוחנן תרתי, חדא הא, ואידך החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה, חדא משום גזירת אוצר, וחדא משום תעשה ולא מן העשוי. בסוכה ובציצית מפורש תעשה ולא מן העשוי. הילכך תקרה צריך לנענע או לפקפק, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה [סוכה ט"ו ע"א]. וכן הדלה עליה את הגפן קציצה ונענוע בעינן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. כפלוגתא דרב ושמואל [שם י"א ע"א]. וציצית נמי כתיב גדילים תעשה לך ולא מן העשוי. ועדיף ציצית מסוכה, דאילו ציצית בעינן טויה לשמה, משום דקרא יתירא "להם" ו"לך", דכתיב גדילים תעשה לך דרשינן [שם ט' ע"א] לשם חובך. ובגמרא [שם י"ב ע"ב] פליגי אי שייך (ביה) תעשה ולא מן העשוי בלולב אי מדמינן לולב לסוכה או לא, דבלולב לא כתיב קרא.
גרסינן בהקומץ רבא בהלכות מזוזה, ריש גלותא בנא ביתא אמר להו קבע לי מזוזה אמר ליה תלי דשה ברישא. פירוש משמע דמשום תעשה ולא מן העשוי. ובאותה הלכה [מנחות ל"ג ע"ב] העמיד לה וכו' חותך שפופרת ומניחה. ואמר רב אחא לא שנו אלא שהעמיד ולבסוף חתך והניח. אבל חתך והניח ולבסוף העמיד פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. ותימה היכן מצינו במזוזה מיעוט דתעשה ולא מן העשוי, ונראה משום דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך משמע שתהיינה המזוזות והשערים כבר קבועים בשעת כתיבה, ובלא דלת לא חשיב לא פתח ולא שער, כדאמרינן בחזקת הבתים [ב"ב נ"ג ע"ב] הלכה בנכסי הגר, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד דלתות, קנה אותו שהעמיד הדלתות, מאי טעמא ההוא קמא ליבנא בעלמא הוא דאפיך ובלא דלתות אין דירה. ואמר [פסחים ד' ע"א] רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא. ואמר [מנחות ל"ד ע"א] רבה ביתך דרך ביאתך, ואין דרך יוצא ונכנס לבית בלא דלתות. סוכה של חג דפליגי בה רבי יהודה ורבנן בפ"א דסדר יומא [ו' ע"א] דחייבת לרבי יהודה במזוזה, משום דרבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן. ואע"ג דסתם סוכה לית לה דלתות כיון דדיירי הכי חובת הדר היא.
מיהו גבי שאר מצות פליגי, כדאיתא בגיטין פרק השולח [מ"ה ע"ב], לוקחין ספרים מן הגוים בכל מקום ובלבד שיהיו (כותבין) [כתובין] כהלכתן. ומעשה בגוי אחד שהיה כותב ספרים בצידן והתיר רשב"ג ליקח ממנו. ופרכינן השתא רשב"ג [עיבוד] עורות לשמן בעי, כתיבה לשמה לא בעי. דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות, עור בהמה טהורה כשירות ואע"פ שעבדו שלא לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן וכו'.
ולא ידענא לרשב"ג מנלן דבעינן לשמן, דהיינו דומיא דציצית אליביה דשמואל דאמר [סוכה ט' ע"א] גבי ציצית דבעינן טויה לשמה. (אלמא) [אלמה] לרשב"ג אע"ג דלגבי סוכה מכשרינן סוכות גנב"ך ורקב"ש ובלבד שתהא מתוקנת כהלכתה, כדמפרש רב חסדא, והוא שעשויה לצל [שם ח' ע"ב], דסגי בהכי. ואע"ג דכתיב גבי סוכה תעשה לך, והכא כיון דכתובין כהלכתן מאי טעמא פסיל רשב"ג, ועור בעי עיבוד לשמן מנלן. ועוד קשה לי הסודר לרבנן דמכשרי ספרים שכתבן גוי ואע"פ שאין כתובין לשמן, תיפוק לי דליפסלו משום אזכרות שבהן שאין קדושים כשלא נכתבו לשמן. דהכי גרסינן בגיטין פ"ב [כ' ע"א] ובשבת פרק הבונה [ק"ד ע"ב] הרי שהיה צריך לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלית מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. אלמא שמות בעינן שיהיו כתובין לשמן. וגוי לא כותב לשמן הוא, דהא פרכינן לרשב"ג השתא עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמה לא בעי. מכלל דכתב גוי לאו לשמן חשיב.
גרסינן בפסחים בפרק כל שעה [ל"ח ע"ב] חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן, למכור בשוק יוצא בהן. וטעמא מפרש התם דכי עשאן למכור בשוק אימלוכי מימליך אי מזדבני מיזדבני ואי לא אכילנא [איפוך בהו] אנא. וכשעשאן לעצמו היינו טעמא, רבה מפרש ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצאו אלו שאינם משתמרות לשם מצה. ורב יוסף אמר אמר קרא מצות יאכל את שבעת הימים, מצה הנאכלת לשבעה יצאה זו שאינה נאכלת אלא ליום ולילה. [וקשה] לרבה נהי דאינה משתמרת לשם מצה דפסח, לשם מצה בעלמא מיהא משתמרת. בשלמא ההיא דגרסינן בפסחים פרק כל שעה [מ' ע"א] אמר רב הונא בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. משום דלא נחת לשימור מצה כלל, אלא לחמי תודה ורקיקי נזיר דכתיב בהו מצה מאי טעמא [לא] נפיק. ונראה דהיינו טעמא דשימור לשם מצה, שיהא השימור לשם מצת פסח, אבל חלות תודה ורקיקי נזיר לא (בעי) [סגי] שימור לשם מצה מכל מקום. הילכך כיון דאינתיק שם שימור מצה לשם לחמי תודה ומצת נזיר אינו שימור [לשם] מצת פסח. מיהו כשעשאן לשוק אסיק אדעתיה לשם שימור מצת פסח.
מיהו ההיא ספר תורה שכתבו גוי דרבנן מכשרי. קשה לי אאזכרות שכתובין בהן היאך כשירה. דהכי גרסינן בגיטין פרק הניזקין [נ"ד ע"ב] ההוא דאתא לקמיה [דרבי אמי אמר ליה] ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתי לשמן וכו', [משמע] דספר תורה שאין כתובין לשמן האזכרות אינו כלום. ופריך ולעביר עליה קולמוס ולקדשיה. כמאן דלא כרבי יהודה, דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו', עד אפילו תימא רבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בחדא אזכרה אבל כולה ספר תורה לא, משום דמיחזי כמנומר.
ותו קשה לי לרשב"ג מנלן דבעינן עיבוד לשמן. דסתם התלמוד סתם לן כותיה, הלכה למעשה. כדמסיק התם בהניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן. אמר ליה ספר תורה ביד מי. אמר ליה ביד לוקח. אמר ליה מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ספר תורה. והכי סלקא כדרבי אבהו. ומנלן דלשמה בעי עיבוד. אפילו גט אשה אינו צריך לשמה אלא מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם [שם כ"ג ע"א]. ואע"ג דכתב לה לשמה, ואפילו על עלה של זית וכל דבר [שם י"ט ע"א]. וכן מגילת סוטה דכתיב [בה] ועשה לה פליגי אי אכתיבה קאי או אמחיקה [עירובין י"ג ע"א] ובלבד במגילה משום דכתיב בספר. אבל עיבוד לא אשכחן דבעי לשמו. וגימגום
